קרן הקולנוע הישראלי
ע. ר. 58-015-103-3
קרן הקלנוע הישראלי

הדרך לאן

יפו, 1948. בית מגורים שנעזב בבהלה על ידי דייריו הערבים הופך להיות ביתם של ניצולי שואה, שהצליחו למלט את נפשם מהתופת באירופה.

אנשים כואבים ופצועים בנפשם, שנעקרו מעולמם, מגיעים חסרי כול לארץ זרה וצריכים להתמודד עם קשיי הקיום  היומיומיים.

בגלל מצוקת הדיור גרות כמה משפחות בדירה אחת, חדר אחד לכל משפחה ומטבח ושירותים משותפים.

הדיירים מתרפקים בגעגועים על עולמם שחרב, נאחזים בחלומות לחיים חדשים ובעיקר משוועים לאהבה.

הסרט בנוי מכמה עלילות משתרגות, שנעות על ציר הזמן בין עבר להווה ומנסחות את כתב החידה של מציאות חיינו.


"הדרך לאן", סרטה החדש של מיכל בת-אדם, הוא סרט אישי מאוד שנשען על זכרונותיה מילדותה בחיפה עת עברה משפחתה לגור בבית אבן שהיה שייך לערבים שנאלצו לעזוב את ביתם והפכו למעשה לפליטים שעקבותיהם נעלמו.

בת-אדם כותבת על החוויה האישית והמקום ממנו צמח הסיפור של הסרט:

"כשהייתי בת שלוש עברנו מעפולה לחיפה ונכנסנו לגור בבית-אבן במושבה הגרמנית.

במשך שנים שמעתי את אבא ואמא אומרים ״הגיע מכתב מרכושנטוש״ או ״צריך ללכת לשלם ברכושנטוש״. לא ידעתי אז שהמילה המשונה הזאת היא בעצם שתי מילים: רכוש נטוש. ולא ידעתי למה שתי המילים האלו מתייחסות. יותר מאוחר הבנתי שהדירה שלנו  בבית האבן עם הזכוכיות הצבעוניות בדלת המרפסת, הרצפה המצוירת, החלונות הגבוהים עם הקשתות, והמרפסות עם מעקה  הברזל המפותל - הרכוש הנטוש הזה הוא מושא געגועים וצער של אנשים שחיו בבית הזה לפנינו, שקוראים להם עכשיו פליטים שעקבותיהם נעלמו.

לפעמים הייתי רואה בדמיוני ילדה שמופיעה מאחורי כורסת הקטיפה הירוקה שהדיירים הקודמים השאירו. ילדה שגרה בבית הזה  לפני. ילדה שרק אני ראיתי אותה.

יום אחד, בלי לשים לב, מצאתי את עצמי כותבת על הבית הזה, שהערבים שחיו בו נעקרו ממנו ובמקומם באו פליטים ניצולי שואה שנעקרו ממקום אחר. הבית לא יכול לדבר. מי שמדבר הם הדיירים. אלו שחיו בבית ונעלמו מדברים בשתיקתם, ואלו החדשים שבאו במקומם  גם הם לא מדברים הרבה.

אנשים כואבים, פצועים בנפשם, טובעים במערבולת של רגשות  וכלואים בפקעת של געגועים. נושאים את זיכרונות העולם שחרב ואת אימת הזוועות שחוו בצד החלומות, התשוקות, והכמיהה לאהבה.

רציתי להעביר בסרט תחושה שאני נושאת בתוכי, שהיא התמצית של מה שאני מרגישה במקום הזה שבו אני חיה. כאן, בארץ הזאת שלנו. תחושה שהיומיום הצפוף לא תמיד משאיר זמן לשים לב לחבל הלוליינים המתוח, שאנחנו מהלכים עליו מאז 1948  ועד היום.

כמו גיבורי הסרט שהם שברי אדם, מרוסקים בנפשם, כך גם הסרט עצמו עשוי שברים, רסיסי סיפורים וקרעי חיים, שמתערבלים ונעים הלוך וחזור על ציר הזמן, בין עבר להווה, ומתחברים לרצף המשונה הזה וחסר ההיגיון שנקרא חיים."


מאוחרי מיכל בת-אדם שנים רבות של עשייה קולנועית עשירה ומרתקת כבמאית, תסריטאית מפיקה ושחקנית.

"רגעים", סרטה הראשון מ – 1979  אותו היא ביימה וכתבה ושיחקה בו לצד אסי דיין הוקרן בפסטיבל קאן והיה המועמד הישראלי בתחרות האוסקר.

הפילמוגרפיה שלה כוללת סרטים רבים שזכו להערכה והצלחה ובינהם "על חבל דק, "בן לוקח בת", "המאהב" , "אוטוביוגרפיה דמיונית", אהבה ממבט שני".

ב2013 קיבלה בת-אדם  פרס על מפעל חיים בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים, ברוחובות.

הדרך לאן –

עם: שרון אלכסנדר, הילה פלדמן, לנה אטינגר, יגאל שדה, ישי גולן, משה מזרחי

מפיקים: משה מזרחי, מיכל בת-אדם, לאון אדרי, משה אדרי

עריכה: מיכל בת-אדם

צלם: יואב קוש