Facebook
היסטוריית הקרן - המשך היסטוריית הקרן אודות הקרן עמוד הבית
English Site
עמותה רשומה: 58-015-103-3
Loading

היסטוריית הקרן - המשך

  
שנות השמונים
בשנת 1982 יצא למסכים "אות קין", סרט הביכורים של אורי ברבש שהפך לאחד מנותני הטון המרכזיים בקולנוע ובטלוויזיה הישראלים של העשורים הבאים. ברבש למד קולנוע באנגליה ועם שובו לארץ יצר מספר סרטים תעודיים בעלי אופי חברתי. אורי ברבש הפך ליוצר מוכר ומצליח של גל הקולנוע הפוליטי של שנות ה-80, כשעסק בסרטיו בדילמות מוסריות הנוגעות לצבא ומלחמה ולסכסוך הישראלי-פלשתיני. בשנת 1984 יצר יחד עם אחיו התסריטאי בני ברבש את "מאחורי הסורגים", אחד הסרטים הבולטים והפופולריים של שנות ה- 80, שעסק בברית בין אסירים יהודיים לאסירים פוליטיים פלסטינים בבית כלא המנוהל על-ידי מפקד אכזר. בסרט כיכבו ארנון צדוק, מוחמד בכרי ואסי דיין, והוא נכלל בשנת 1984 ברשימת המועמדים לפרס האוסקר ל"סרט הזר הטוב ביותר". עם הקולנוע הפוליטי של שנות השמונים שעסק בנושאי הסכסוך, המלחמה והשואה נמנים סרטים רבים של הקרן –"חמסין" של דני וקסמן, "מחבואים" של דן וולמן,"גשר צר מאוד" של נסים דיין, "חיוך הגדי" של שמעון דותן, יצחק (צפל) ישורון הציג את העצבים החשופים של יהודים ופלסטינים באינתיפדה הראשונה בסרטו "שדות ירוקים".   
 
שנות ה-80 הולידו שורה של יוצרים ייחודיים נוספים, כל אחד מהם התבלט בדרכו ועשה את שנות ה-80 לעשור קולנועי מעניין. מיכל בת אדם יצרה דרמות אינטימיות ואישיות דוגמת "על חבל דק" (81); ינקול גולדווסר יחד עם התסריטאי חיים מרין יצרו קולנוע פופולרי ואיכותי ב"מתחת לאף" (82) ו"אבא גנוב" (87); איתן גרין סיפר סיפורים קטנים ואנושיים ב"לנה" (82) ו"עד סוף הלילה" (85); רפי בוקאי בסגנון ריאליזם פנטסטי לראשונה בקולנוע הישראלי, סיפר על חיילים מצרים וישראלים במלחמת ששת הימים ביצירת המופת "אוונטי פופולו" (86), רנן שור התרפק בקסם רב על מרד הנעורים ב"בלוז לחופש הגדול" (87); חיים בוזגלו הביא את בשורת סרטי המלחמה והפוסט-טראומה ב"עונת הדובדבנים" (91); עמוס גוטמן, בוגר מגמת הקולנוע של "בית צבי", הוכיח בסרטיו את כשרונו לבנות מתוך חומרי המציאות הישראלית עולם מסוגנן, רומנטי ומסוייט. לפני פטירתו בשנת 1993, השלים גוטמן את סרטו הרביעי "חסד מופלא". 
 
שנות התשעים
בתחילת שנות התשעים הקולנוע הישראלי הסתגר בחלקו בגבולות העיר תל-אביב רבתי. בסוף שנות התשעים הוא גילה לפתע את הפריפריה. מי שבישר במידה רבה את שתי המגמות הסותרות האלו היה שבי גביזון. בשנת 1990 יצר את "שורו", סרט פוסטמודרני, הזוי, מתוחכם וצבעוני, בכיכובו של משה איבגי, שחשף את הפנים נטולי הזהות הלאומית של תל אביב. ההצלחה הקופתית של הסרט הובילה לגל של סרטים תל-אביביים הזויים, שרובם לא זכו להצלחה, אבל הצביעו על כמיהה עזה ל"נורמליות" נוסח אירופה. בין הסרטים הבולטים של אותו גל תל-אביבי: "סיפורי תל אביב" של נירית ירון ואיילת מנחמי (92), "אדי קינג" של גידי דר (92), "שירת הסירנה" של איתן פוקס (94) ו"קשר עיר" של יהונתן סגל (98). לצד הכמיהה לנורמליות הופיעו גם סרטים על מחוזות אפלים כמו האלגיה לאידיש של אברהם הפנר בסרטו האחרון "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990), הסרט על נשיות ועל המזרח "שחור" (94) של חנה אזולאי הספרי ושמואל הספרי וסרט המלא בכאב המהגרים "ארץ חדשה” (95) של אורנה בן דור.
 
מאוחר יותר, בשנת 1995, יצר שבי גביזון את "חולה אהבה בשיכון ג'", שעקר את איבגי מתוך תל אביב הפוסטמודרנית והטיל אותו לקרית ים הפרובינציאלית, סביבה שאז טרם נראתה על המסכים מתום עידן סרטי הבורקס בסוף שנות השבעים. שוב,  סרטו של גביזון הופיע גל סרטי פריפריה: "עפולה אקספרס" של ג'ולי שלז (97), "כיכר החלומות" של בני תורתי (2000), "בית"ר פרובנס" של אורי ענבר (2000) ועוד. סרטים אלה היו היפוכו המוחלט של גל סרטי תל-אביב וסיפרו סיפורים קטנים, אנושיים ומוקפדים תוך ויתור על אופנתיות.
 
על רקע עשור שנות התשעים התבלטה בייחודה הטרילוגיה האפוקליפטית של אסי דיין שהיה בתחילת דרכו הבטחה של הקולנוע האמנותי והפך בשנות ה- 80 לבמאי מסחרי. דיין חזר לתודעה ותפש את מקומו בשנת 1992 עם "החיים ע"פ אגפא", חזון תל-אביבי דחוס ומאיים בשחור לבן, המתריע על התדרדרות חברתית ודקדנטיות. הסרט הוכרז על-ידי מבקרים רבים כיצירת מופת של הקולנוע המקומי ואף זכה להצלחה קופתית מרשימה. דיין המשיך את הטרילוגיה שלו בשנת 95 עם "שמיכה חשמלית ושמה משה", סרט שפרש את העלילות של שלוש דמויות משנה מתוך "אגפא". סרט זה היה מחוספס, בעל מבנה עלילתי משוחרר, שלא הובן על ידי הביקורת ולא זכה לאהדת קהל הצופים. בשנת 1998השלים דיין את הטרילוגיה בסרטו "מר באום" המהווה מעין הספד מקאברי שבו הוא עצמו מגלם את הדמות הראשית ההולכת למות. הודות לסגנון המדוייק והאיכות הקולנועית מתבלטת הטרילוגיה של אסי דיין כאחת היצירות הקולנועית החשובות שנוצרו בישראל.
 
שנות האלפיים
בשנות האלפיים, בעקבות מאבק ממושך של היוצרים, חוקקה הכנסת את "חוק הקולנוע" אשר הבטיח לראשונה הקצאה מסודרת ויציבה של סכומי כסף משמעותיים מתקציב המדינה להפקה של סרטים ישראלים. עד מהרה השינוי ניכר על מסכי הקולנוע. יותר סרטים הופקו מדי שנה והכמות הולידה איכות. קרן הקולנוע הישראלי חברה לגופים המשדרים ולגופים מסחריים כדוגמת "סרטי יונייטד קינג" כדי להחיות את תעשיית הקולנוע המקומית בשורה של הפקות מושקעות ומרתקות, שרכשו בסופו של דבר גם את אהדת הקהל.
 
דובר קוסאשווילי פתח את העשור ב-2001 עם "חתונה מאוחרת", סרט דובר גרוזינית שזונח מאחוריו את המציאות החברתית הישראלית, כדי לעסוק בתא משפחתי מסויים. גיבור הסרט בגילומו של ליאור אשכנזי, מתלבט בין נאמנות לערכי המשפחה לבין אהבתו לאישה (רונית אלקבץ). הסרט היה אחד משוברי הקופות הגדולים של העת האחרונה. ניר ברגמן, עוד יוצר חדש, הציג גם הוא ב- 2002 תא משפחתי מנותק מאקטואליה, בדרמה המשפחתית "כנפיים שבורות", שהפכה להצלחה ביקורתית וקופתית גדולה. ברגמן סיפר את סיפורה של אם חד-הורית (אורלי זילברשץ-בנאי), שמתמודדת עם משברים בחייה ומנסה למצוא דרך אל ליבה של בתה הבכורה (מאיה מרון). ערן ריקליס יצר את "הכלה הסורית" (2004) עם השחקן מכרם ח'ורי ובתו השחקנית קלרה ח'ורי וזכה להצלחה בינלאומית. 
 
שבי גביזון חזר בשנת 2003 לתל-אביב, אלא שזאת כבר לא הייתה התל אביב של "שורו". בסרטו "האסונות של נינה" תל אביב היא עיר נוגה ורומנטית, משפחתית ומסתגרת. איילת זורר גילמה אישה צעירה, המתמודדת עם מות בעלה הטרי ומנסה לבנות מערכת זוגית חדשה עם צלם שרמנטי, אלון אבוטבול. גידי דר סיפר ב"האושפיזין" מ- 2004 אגדה חמה ונטולת פוליטיקה על משפחה חרדית. הסרט סימן את חזרתו לקולנוע של שולי רנד, מהשחקנים הבולטים של שנות ה- 90, שחזר מאז בתשובה. רנד חתום על התסריט של "האושפיזין", שאחדים ממשתתפיו היו גם הם יהודים חרדים. אבי נשר, הכוכב העולה של שנות השבעים, שב לארץ משנות יצירה בארה"ב וביים ב- 2004 את "סוף העולם שמאלה", מלודרמה משפחתית עממית רחבת יריעה, ששברה את שיאי הקופה של עשרים השנים האחרונות עם כחצי מיליון צופים. ערן קולירין מצא ב- 2007 דרך מקורית ומקסימה לעסוק ביחסי יהודים – ערבים בסרטו "ביקור התזמורת", שזכה להצלחה גדולה ברחבי העולם.
 
בשנתיים הבאות הגיע הקולנוע הישראלי לשיא בהכרה הבינלאומית לה זכה מעולם. הדבר קרה בעיקר בזכות שלושה סרטים שעסקו בחווית המלחמה והטראומה האישית של יוצרי הסרטים במלחמת לבנון על שלביה השונים – "בופור" של יוסף סידר (בתמיכת קרן רבינוביץ), "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ו"לבנון" של שמוליק מעוז. "בופור" ו"ואלס עם באשיר" זכו להיכלל, שנה אחר שנה, ברשימת חמשת הסרטים הזרים המועמדים לאוסקר האמריקאי. "ואלס עם באשיר" זכה בפרס "גלובוס הזהב" האמריקאי והיה מתחרה מוביל על פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, בעוד ש"לבנון" זכה בפרס החשוב ביותר שהקולנוע הישראלי קיבל אי-פעם – "אריה הזהב" בפסטיבל הקולנוע בונציה.
 
ב"עג'מי" חברו הבמאי הישראלי ירון שני והבמאי הפלסטיני סכנדר קובטי, כדי לארוג סרט פשע רחב יריעה המתבסס על מציאות החיים של שכונת עג'מי היפואית. סרט מרשים זה, שרוב משתתפיו אינם שחקנים מקצועיים, גרף הצלחה מרשימה בקרב קהל הצופים, יהודים כערבים, זכה בציון לשבח בפסטיבל קאן ואף זיכה את ישראל במועמדות לאוסקר בשנה השלישית ברציפות.
 
לצד הלהיטים הקופתיים לקהל הרחב, הופקו בארץ גם סרטי קולנוע מאתגרים ומורכבים יותר, עם דגש מיוחד על אג'נדה פוליטית וסגנון תובעני. עמוס גיתאי התחיל ליצור סרטים עלילתיים בסוף שנות ה-80 והפך במשך השנים לחביב הפסטיבלים הבינלאומיים אך רחוק מקהל הצופים בארץ. בשנת 2000 הוא ביים את סרט המלחמה האישי "כיפור", שעסק בארועים שהובילו לפציעתו במלחמה ההיא וזכה להתמודד בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. בשנת 2002 גיתאי חזר לקאן עם הסרט "קדמה", שעסק בזרעי הסכסוך הישראלי – פלשתיני תוך תיאור המציאות בארץ בשנת 1948. סרטיו של גיתאי מתאפיינים בסגנון אישי בלתי מתפשר, עיסוק בנושאים פוליטיים ואקטואליים והרפתקנות בכל הנוגע לצורה הקולנועית. בשנת 2007, אחרי קרוב לעשרים שנה מאז סרטו האחרון, יוצא לאקרנים סרט חדש של ג'אד נאמן, קולנוען "הרגישות החדשה" משנות ה-70, נוזהת אל-פואד. זהו סרט פילוסופי בעל נרטיב לא לינארי המשלב עברית וערבית, שאיתגר את צופי הקולנוע בצורתו המיוחדת ובמוזיקליות שלו.
 
שנות האלפיים בקולנוע הישראלי מסתמנות כשנים של בניית זרם מרכזי, משמעותי ומובהק בקולנוע הישראלי, שמסביבו יכולים להעשות סרטים בקשת רחבה של סגנונות ונושאים. הקולנוע הישראלי משמיע קול מובהק וייחודי שמדבר אל ליבם של שכבות רבות באוכלוסייה.

 

תנאי השימוש באתר  |  מדיניות השימוש באתר  |  © כל הזכויות שמורות  |  הקרן מיסודו של משרד התרבות והספורט, המועצה הישראלית לקולנוע
סגור חלון