קרן הקולנוע הישראלי
ע. ר. 58-015-103-3
קרן הקלנוע הישראלי

היסטוריה

ראשיתה של היוזמה להקמת הקרן בשנת 1977 כאשר אנשי קולנוע ישראליים וביניהם – יעוד לבנון, רנן שור, ג'אד נאמן, רם לוי, ניסים דיין, עוזי פרס ואחרים, הקימו קבוצה בשם "קי"ץ" (קולנוע ישראלי צעיר). במנשר שפרסמו נאמר בין היתר: "לצידה של תעשיית הקולנוע הישראלי הוותיק פועלים כבר מפיקים, במאים, צלמים ותסריטאים צעירים שכל כוונתם ליצור קולנוע אישי, אמנותי, משוחרר מלחצים מסחריים". עד אז, הקולנוע הישראלי מומן ברובו על ידי השקעות פרטיות ולקיחת סיכונים של יזמות פרטית. בעקבות יוזמה משותפת של קבוצת חברי כנסת החליטה ועדת הכספים של הכנסת ב- 1979 "להקים קרן ציבורית להשקעה בסרטי איכות מקוריים".

בשנת 1980 יצאו למסכים הסרטים הראשונים שהופקו בעזרת "הקרן לעידוד סרטי איכות" - השם הראשון שניתן לקרן הקולנוע הישראלי. סרטים אלה הכניסו רוח חדשה לקולנוע הישראלי, ועסקו ונגעו בנושאים ובדמויות שנראו עד אז רק מעט על מסך הקולנוע המקומי: יחסים בין יהודים וערבים, הומוסקסואליות, קשיי קליטה של עולים חדשים, ניצולי שואה ועוד.

 רוב במאי הקולנוע הישראלי ב- 30 השנים האחרונות ביימו את סרטם העלילתי הראשון בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי, וביניהם עמוס גוטמן, דני וקסמן, רנן שור, ערן ריקליס, איתן גרין, נדב לויתן, אורי ברבש, רפי בוקאי, דינה צבי ריקליס, ינקול גולדווסר, איילת מנחמי, שבי גביזון, שמי זרחין, ג'ולי שלז, ארי פולמן, יוסף סידר, דובר קוסאשווילי, ניר ברגמן, דרור שאול, ערן קולירין, שירה גפן, שמוליק מעוז ועוד רבים.

 בשנים שחלפו הפכה "הקרן" לדמות מפתח בתעשיית הקולנוע הישראלי. "הקרן" מובילה את העשייה הקולנועית הישראלית בכל ההיבטים – פיתוח תסריטים, תקציבי הפקה, שיווק, קשרים בינלאומיים והשפעה על אמנות הקולנוע בארץ.

 מאז הקמתה ניהלו את הקרן ברוך דינר, נילי המאירי ונפתלי אלטר, כולם אנשי קולנוע מוערכים, שהגיעו לתפקיד ניהול הקרן מתחום ההפקה או מן העשייה הציבורית בתחום, עם הבנה עמוקה של צרכי היוצרים ועם חזון לגבי עתיד הקולנוע הישראלי.

 החל משנת 1999 משמש המפיק כתריאל שחורי כמנכ"ל הקרן, כשלצדו דויד ליפקינד בתפקיד מנהל ההפקות והכספים. 

פעולתם הראשונה היתה שינוי שם הקרן מ"הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי" ל- "קרן הקולנוע הישראלי". השינוי נעשה בעקבות התפיסה כי הקולנוע הישראלי מהווה כלי ביטוי אמנותי חשוב עבור כלל היוצרים וכלל הצופים בישראל. בקביעת עמדה זו, הקרן בקשה למצב את עצמה כבית של הקולנוע הישראלי העלילתי ונטלה על עצמה  לקדם את אמנות הקולנוע ויצירת סרטים בישראל כמו גם את החיבור והקשר עם קהל צופים רחב ככל האפשר. 

שנות השמונים

בשנת 1982 יצא למסכים "אות קין", סרט הביכורים של אורי ברבש שהפך לאחד מנותני הטון המרכזיים בקולנוע ובטלוויזיה הישראלים של העשורים הבאים. ברבש למד קולנוע באנגליה ועם שובו לארץ יצר מספר סרטים תעודיים בעלי אופי חברתי. אורי ברבש הפך ליוצר מוכר ומצליח של גל הקולנוע הפוליטי של שנות ה-80, כשעסק בסרטיו בדילמות מוסריות הנוגעות לצבא ומלחמה ולסכסוך הישראלי-פלשתיני. בשנת 1984 יצר יחד עם אחיו התסריטאי בני ברבש את "מאחורי הסורגים", אחד הסרטים הבולטים והפופולריים של שנות ה- 80, שעסק בברית בין אסירים יהודיים לאסירים פוליטיים פלסטינים בבית כלא המנוהל על-ידי מפקד אכזר. בסרט כיכבו ארנון צדוק, מוחמד בכרי ואסי דיין, והוא נכלל בשנת 1984 ברשימת המועמדים לפרס האוסקר ל"סרט הזר הטוב ביותר". עם הקולנוע הפוליטי של שנות השמונים שעסק בנושאי הסכסוך, המלחמה והשואה נמנים סרטים רבים של הקרן –"חמסין" של דני וקסמן, "מחבואים" של דן וולמן,"גשר צר מאוד" של נסים דיין, "חיוך הגדי" של שמעון דותן, יצחק (צפל) ישורון הציג את העצבים החשופים של יהודים ופלסטינים באינתיפדה הראשונה בסרטו "שדות ירוקים".   

שנות ה-80 הולידו שורה של יוצרים ייחודיים נוספים, כל אחד מהם התבלט בדרכו ועשה את שנות ה-80 לעשור קולנועי מעניין. מיכל בת אדם יצרה דרמות אינטימיות ואישיות דוגמת "על חבל דק" (81); ינקול גולדווסר יחד עם התסריטאי חיים מרין יצרו קולנוע פופולרי ואיכותי ב"מתחת לאף" (82) ו"אבא גנוב" (87); איתן גרין סיפר סיפורים קטנים ואנושיים ב"לנה" (82) ו"עד סוף הלילה" (85); רפי בוקאי בסגנון ריאליזם פנטסטי לראשונה בקולנוע הישראלי, סיפר על חיילים מצרים וישראלים במלחמת ששת הימים ביצירת המופת "אוונטי פופולו" (86), רנן שור התרפק בקסם רב על מרד הנעורים ב"בלוז לחופש הגדול" (87); חיים בוזגלו הביא את בשורת סרטי המלחמה והפוסט-טראומה ב"עונת הדובדבנים" (91); עמוס גוטמן, בוגר מגמת הקולנוע של "בית צבי", הוכיח בסרטיו את כשרונו לבנות מתוך חומרי המציאות הישראלית עולם מסוגנן, רומנטי ומסוייט. לפני פטירתו בשנת 1993, השלים גוטמן את סרטו הרביעי "חסד מופלא". 

שנות התשעים

בתחילת שנות התשעים הקולנוע הישראלי הסתגר בחלקו בגבולות העיר תל-אביב רבתי. בסוף שנות התשעים הוא גילה לפתע את הפריפריה. מי שבישר במידה רבה את שתי המגמות הסותרות האלו היה שבי גביזון. בשנת 1990 יצר את "שורו", סרט פוסטמודרני, הזוי, מתוחכם וצבעוני, בכיכובו של משה איבגי, שחשף את הפנים נטולי הזהות הלאומית של תל אביב. ההצלחה הקופתית של הסרט הובילה לגל של סרטים תל-אביביים הזויים, שרובם לא זכו להצלחה, אבל הצביעו על כמיהה עזה ל"נורמליות" נוסח אירופה. בין הסרטים הבולטים של אותו גל תל-אביבי: "סיפורי תל אביב" של נירית ירון ואיילת מנחמי (92), "אדי קינג" של גידי דר (92), "שירת הסירנה" של איתן פוקס (94) ו"קשר עיר" של יהונתן סגל (98). לצד הכמיהה לנורמליות הופיעו גם סרטים על מחוזות אפלים כמו האלגיה לאידיש של אברהם הפנר בסרטו האחרון "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990), הסרט על נשיות ועל המזרח "שחור" (94) של חנה אזולאי הספרי ושמואל הספרי וסרט המלא בכאב המהגרים "ארץ חדשה” (95) של אורנה בן דור.

מאוחר יותר, בשנת 1995, יצר שבי גביזון את "חולה אהבה בשיכון ג'", שעקר את איבגי מתוך תל אביב הפוסטמודרנית והטיל אותו לקרית ים הפרובינציאלית, סביבה שאז טרם נראתה על המסכים מתום עידן סרטי הבורקס בסוף שנות השבעים. שוב,  סרטו של גביזון הופיע גל סרטי פריפריה: "עפולה אקספרס" של ג'ולי שלז (97), "כיכר החלומות" של בני תורתי (2000), "בית"ר פרובנס" של אורי ענבר (2000) ועוד. סרטים אלה היו היפוכו המוחלט של גל סרטי תל-אביב וסיפרו סיפורים קטנים, אנושיים ומוקפדים תוך ויתור על אופנתיות.

על רקע עשור שנות התשעים התבלטה בייחודה הטרילוגיה האפוקליפטית של אסי דיין שהיה בתחילת דרכו הבטחה של הקולנוע האמנותי והפך בשנות ה- 80 לבמאי מסחרי. דיין חזר לתודעה ותפש את מקומו בשנת 1992 עם "החיים ע"פ אגפא", חזון תל-אביבי דחוס ומאיים בשחור לבן, המתריע על התדרדרות חברתית ודקדנטיות. הסרט הוכרז על-ידי מבקרים רבים כיצירת מופת של הקולנוע המקומי ואף זכה להצלחה קופתית מרשימה. דיין המשיך את הטרילוגיה שלו בשנת 95 עם "שמיכה חשמלית ושמה משה", סרט שפרש את העלילות של שלוש דמויות משנה מתוך "אגפא". סרט זה היה מחוספס, בעל מבנה עלילתי משוחרר, שלא הובן על ידי הביקורת ולא זכה לאהדת קהל הצופים. בשנת 1998השלים דיין את הטרילוגיה בסרטו "מר באום" המהווה מעין הספד מקאברי שבו הוא עצמו מגלם את הדמות הראשית ההולכת למות. הודות לסגנון המדוייק והאיכות הקולנועית מתבלטת הטרילוגיה של אסי דיין כאחת היצירות הקולנועית החשובות שנוצרו בישראל.

שנות האלפיים

בשנות האלפיים, בעקבות מאבק ממושך של היוצרים, חוקקה הכנסת את "חוק הקולנוע" אשר הבטיח לראשונה הקצאה מסודרת ויציבה של סכומי כסף משמעותיים מתקציב המדינה להפקה של סרטים ישראלים. עד מהרה השינוי ניכר על מסכי הקולנוע. יותר סרטים הופקו מדי שנה והכמות הולידה איכות. קרן הקולנוע הישראלי חברה לגופים המשדרים ולגופים מסחריים כדוגמת "סרטי יונייטד קינג" כדי להחיות את תעשיית הקולנוע המקומית בשורה של הפקות מושקעות ומרתקות, שרכשו בסופו של דבר גם את אהדת הקהל.

דובר קוסאשווילי פתח את העשור ב-2001 עם "חתונה מאוחרת", סרט דובר גרוזינית שזונח מאחוריו את המציאות החברתית הישראלית, כדי לעסוק בתא משפחתי מסויים. גיבור הסרט בגילומו של ליאור אשכנזי, מתלבט בין נאמנות לערכי המשפחה לבין אהבתו לאישה (רונית אלקבץ). הסרט היה אחד משוברי הקופות הגדולים של העת האחרונה. ניר ברגמן, עוד יוצר חדש, הציג גם הוא ב- 2002 תא משפחתי מנותק מאקטואליה, בדרמה המשפחתית "כנפיים שבורות", שהפכה להצלחה ביקורתית וקופתית גדולה. ברגמן סיפר את סיפורה של אם חד-הורית (אורלי זילברשץ-בנאי), שמתמודדת עם משברים בחייה ומנסה למצוא דרך אל ליבה של בתה הבכורה (מאיה מרון). ערן ריקליס יצר את "הכלה הסורית" (2004) עם השחקן מכרם ח'ורי ובתו השחקנית קלרה ח'ורי וזכה להצלחה בינלאומית. 

 שבי גביזון חזר בשנת 2003 לתל-אביב, אלא שזאת כבר לא הייתה התל אביב של "שורו". בסרטו "האסונות של נינה" תל אביב היא עיר נוגה ורומנטית, משפחתית ומסתגרת. איילת זורר גילמה אישה צעירה, המתמודדת עם מות בעלה הטרי ומנסה לבנות מערכת זוגית חדשה עם צלם שרמנטי, אלון אבוטבול. גידי דר סיפר ב"האושפיזין" מ- 2004 אגדה חמה ונטולת פוליטיקה על משפחה חרדית. הסרט סימן את חזרתו לקולנוע של שולי רנד, מהשחקנים הבולטים של שנות ה- 90, שחזר מאז בתשובה. רנד חתום על התסריט של "האושפיזין", שאחדים ממשתתפיו היו גם הם יהודים חרדים. אבי נשר, הכוכב העולה של שנות השבעים, שב לארץ משנות יצירה בארה"ב וביים ב- 2004 את "סוף העולם שמאלה", מלודרמה משפחתית עממית רחבת יריעה, ששברה את שיאי הקופה של עשרים השנים האחרונות עם כחצי מיליון צופים. ערן קולירין מצא ב- 2007 דרך מקורית ומקסימה לעסוק ביחסי יהודים – ערבים בסרטו "ביקור התזמורת", שזכה להצלחה גדולה ברחבי העולם.

בשנתיים הבאות הגיע הקולנוע הישראלי לשיא בהכרה הבינלאומית לה זכה מעולם. הדבר קרה בעיקר בזכות שלושה סרטים שעסקו בחווית המלחמה והטראומה האישית של יוצרי הסרטים במלחמת לבנון על שלביה השונים – "בופור" של יוסף סידר (בתמיכת קרן רבינוביץ), "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ו"לבנון" של שמוליק מעוז. "בופור" ו"ואלס עם באשיר" זכו להיכלל, שנה אחר שנה, ברשימת חמשת הסרטים הזרים המועמדים לאוסקר האמריקאי. "ואלס עם באשיר" זכה בפרס "גלובוס הזהב" האמריקאי והיה מתחרה מוביל על פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, בעוד ש"לבנון" זכה בפרס החשוב ביותר שהקולנוע הישראלי קיבל אי-פעם – "אריה הזהב" בפסטיבל הקולנוע בונציה.

ב"עג'מי" חברו הבמאי הישראלי ירון שני והבמאי הפלסטיני סכנדר קובטי, כדי לארוג סרט פשע רחב יריעה המתבסס על מציאות החיים של שכונת עג'מי היפואית. סרט מרשים זה, שרוב משתתפיו אינם שחקנים מקצועיים, זכה להצלחה מרשימה בקרב קהל הצופים, יהודים כערבים, זכה בציון לשבח בפסטיבל קאן ואף זיכה את ישראל במועמדות לאוסקר בשנה השלישית ברציפות.

שנות האלפיים בקולנוע הישראלי מסתמנות כשנים של בניית זרם מרכזי, משמעותי ומובהק בקולנוע הישראלי, שמסביבו יכולים להעשות סרטים בקשת רחבה של סגנונות ונושאים. הקולנוע הישראלי משמיע קול מובהק וייחודי שמדבר אל ליבם של שכבות רבות באוכלוסייה.

ב -2010 סרטו של שמוליק מעוז "לבנון" היה לסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הקולנוע של וניציה. הסרט מוצלם כולו מתוך נקודת המבט של תותחן ומובסס על חוויותיו האישיות של מעוז ממלחמת לבנון הראשונה. ב2011, ביים יוסף סידר את "הערת שוליים" העוסק ביחסים בין אב ובנו, שניהים פרופסורים לתלמוד באוניברסיטה העברית. הסרט זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן והיה אחד מחמשת המועמדים לאוסקר בתחרות הסרט הזר.