קרן הקולנוע הישראלי
ע. ר. 58-015-103-3
קרן הקלנוע הישראלי

צ'ארלי זריהן ז"ל

אתמול, 14.9.20, התבשרנו על מותו של צ'ארלי זריהן.
את צ'ארלי פגשנו לפני 20 שנה, בוהמיין פריזאי, מוציא לאור של אמנות גרפית. צ'ארלי שחילק את זמנו בין פריז, לוס אנג'לס ותל אביב הרגיש כי משהו מבעבע בקולנוע הישראלי אחרי שנים רבות של דעיכה. סרטים כמו "כנפיים שבורות" ו"חתונה מאוחרת" זוכים להצלחה קופתית ולמספר שיא של צופים ופסטיבלי היוקרה של קאן, ברלין ו-ונציה מזמינים את הסרטים ויוצרים ישראלים להשתתף במסגרות היוקרתיות של הפסטיבלים.
צ'ארלי, לבוש בחליפה שחורה, שיער מתולתל ארוך, זיפי זקן ומראה של כוכב קולנוע צרפתי בא לפגישה בקרן. באנגלית במבטא צרפתי ובלהט של אמן הודיע שהוא עושה פסטיבל של קולנוע ישראלי בפריז, לדבריו הכישרון נמצא בשפע, חוק הקולנוע שנחקק לא מכבר (2001) ייתן תנופה לתעשייה ובפריז הוא יכשיר את הקרקע, תחילה בקרב תושבי פריז היהודים, שגרירות ישראל בפריז, משרד התרבות הצרפתי ועיריית פריז. צ'ארלי קיבל את ברכת הקרן ויצא לדרך, כמו תזמורת של איש אחד רתם למפעל את איגוד הבמאים הצרפתי וקיבל מהם את אולם הקולנוע העתיק והמפואר ברחוב "קלישי" לקיום הפסטיבל.
צ'ארלי גייס משאבים מהקהילה היהודית, משרד התרבות הצרפתי ועיריית פריז, בנה תכנית ותכנייה של סרטים, גייס מתנדבים לצוות הפסטיבל, קיבל פרסום חוצות מכובד ברחובות פריז, הזמין יוצרים מהארץ להתארח בפסטיבל. הוא יזם מפגשים של אנשי תעשייה מהארץ, צרפת ומרחבי אירופה וערך ימי עיון על קולנוע ישראלי. ההצלחה הסתמנה כבר מהפסטיבל הראשון, והתוצאות גם לא איחרו לבוא. מפיקים אירופאים חתמו על הסכמי קו-פרודוקציה עם מפיקים ישראלים וסרטים ישראלים נרכשו להפצה מסחרית בצרפת.
למרות ההצלחה, המשימה של קיום פסטיבל ישראלי בפריז הייתה סיזיפית, ניסיונות של צנזורה מצד הקהילה היהודית, הצורך באבטחת אולמות ההקרנה מפני גורמי אסלאם והקושי התמידי לגיוס תקציב לפסטיבל. למרות הקשיים הופיע צ'ארלי מדי שנה והתחיל לגלגל את הסלע במעלה ההר. במשך 17 שנים ניהל צ'ארלי את הפסטיבל שהפך להיות אחד העוגנים של הקולנוע הישראלי ותרם להצלחתו. לפני כשנתיים חלה צ'ארלי והעביר את השרביט להלן שומן שהייתה לצידו במרבית השנים ודואגת שההצגה תימשך. הבשורה על מותו העציבה אותנו מאוד, ראינו בו דוגמא של עשייה בעזרת כח הרצון והאמונה. הליכתו מאיתנו מסמלת סיום של תקופה.
יהי זכרו ברוך.
התמונה באדיבות אמילי מואטי. @david.lipkind