קרן הקולנוע הישראלי
ע. ר. 58-015-103-3
קרן הקלנוע הישראלי

היסטוריה

ראשיתה של היוזמה להקמת הקרן בשנת 1977 כאשר אנשי קולנוע ישראליים וביניהם – יעוד לבנון, רנן שור, ג'אד נאמן, רם לוי, ניסים דיין, עוזי פרס ואחרים, הקימו קבוצה בשם "קי"ץ" (קולנוע ישראלי צעיר). במנשר שפרסמו נאמר בין היתר: "לצידה של תעשיית הקולנוע הישראלי הוותיק פועלים כבר מפיקים, במאים, צלמים ותסריטאים צעירים שכל כוונתם ליצור קולנוע אישי, אמנותי, משוחרר מלחצים מסחריים". עד אז, הקולנוע הישראלי מומן ברובו על ידי השקעות פרטיות ולקיחת סיכונים של יזמות פרטית. ב-28 במרץ 1978 אישרה הכנסת יוזמה משותפת של עדי אמוראי (מערך), אברהם שריר (ליכוד) ויהודה בן-מאיר (מפד"ל) את הקמתה של קרן ציבורית שמטרתה "לתמוך ולעודד הפקתם של סרטי איכות מקוריים ישראליים" (סעיף 2 לתקנון). הלגה קלר, אמיל (מילק) קנבל וברוך דינר התמנו ללקטורים הראשונים של הקרן. 

בשנת 1980 יצאו למסכים הסרטים הראשונים שהופקו בעזרת "הקרן לעידוד סרטי איכות" – שמה הרשמי של הקרן שזה עתה נוסדה. סרטים אלה הכניסו רוח חדשה לקולנוע הישראלי, ועסקו בנושאים ובדמויות שכמעט ולא נראו עד אז על מסך הקולנוע המקומי: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, דימוי ביקורתי של הצבר הלוחם, הומוסקסואליות, קשיי קליטה של עולים חדשים, ניצולי שואה ועוד.

רוב במאי הקולנוע הישראלי ב-40 השנים האחרונות ביימו את סרטם העלילתי הראשון בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי. ביניהם עמוס גוטמן, דני וקסמן, רנן שור, ערן ריקליס, איתן גרין, נדב לויתן, אורי ברבש, רפי בוקאי, דינה צבי ריקליס, ינקול גולדווסר, איילת מנחמי, שבי גביזון, שמי זרחין, ג'ולי שלז, ארי פולמן, יוסף סידר, דובר קוסאשווילי, ניר ברגמן, דרור שאול, ערן קולירין, שירה גפן, שמוליק מעוז, טליה לביא, רמה בורשטיין, מתן יאיר ורבים נוספים.

בשנים שחלפו הפכה "הקרן" לדמות מפתח בתעשיית הקולנוע הישראלי. "הקרן" מובילה את העשייה הקולנועית הישראלית בכל ההיבטים – פיתוח תסריטים, תקציבי הפקה, שיווק, קשרים בינלאומיים והשפעה על אמנות הקולנוע בארץ.

מאז הקמתה ניהלו את הקרן ברוך דינר, נילי המאירי, נפתלי אלטר וכתריאל שחורי, כולם אנשי קולנוע מוערכים, שהגיעו לתפקיד ניהול הקרן מתחום ההפקה או מן העשייה הציבורית בתחום, עם הבנה עמוקה של צרכי היוצרים ועם חזון לגבי עתיד הקולנוע הישראלי.

פעולתם הראשונה של כתריאל שחורי ומנהל ההפקות והכספים, דוד ליפקינד, הייתה שינוי שם הקרן מ"הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי" ל"קרן הקולנוע הישראלי". השינוי נעשה בעקבות התפיסה כי הקולנוע הישראלי מהווה כלי ביטוי אמנותי חשוב עבור כלל היוצרים וכלל הצופים בישראל. בקביעת עמדה זו, הקרן בקשה למצב את עצמה כבית של הקולנוע הישראלי העלילתי ונטלה על עצמה  לקדם את אמנות הקולנוע ויצירת סרטים בישראל כמו גם את החיבור והקשר עם קהל צופים רחב ככל האפשר. 

החל משנת 2019 משמשת ליסה שילוח-עוזרד כמנכ"לית הקרן.

בינואר 2020, לאחר יציאתו של דויד ליפקינד לגמלאות, החלה אורלי ברוק לכהן בתפקיד מנהלת ההפקות לצד ליסה שילוח- עוזרד.

שנות השמונים

כאמור, בשנות ה-80 התאפיינו סרטי הקרן ביצירה פוליטית-ביקורתית שהפנתה זרקור אל דמויות ונושאים שכמעט ולא נצפו עד אז בקולנוע הישראלי. הסרט הראשון שזכה לתמיכת הקרן היה "טרנזיט" (דני וקסמן, 1980), שהביא את סיפורו של גבר החש גלות מעיקה דווקא בישראל ורוקם תוכניות לשוב אל מכורתו, ברלין, ממנה נמלט מאימת הנאציזם. בהמשך הגיעו "אות קין" (אורי ברבש, 1982), שגיבורו הוא חייל מילואים המתקשה להתמודד עם המציאות החדשה אליה הוא נקלע עם שחרור ממוסד לחולי נפש. היה זה סרט הביכורים של אורי ברבש, שהפך לאחד מנותני הטון המרכזיים בקולנוע ובטלוויזיה הישראלים של העשורים הבאים. ברבש למד קולנוע באנגליה ועם שובו לארץ יצר מספר סרטים תיעודיים בעלי אופי חברתי. אורי ברבש הפך ליוצר מוכר ומצליח של גל הקולנוע הפוליטי של שנות ה-80, כשעסק בסרטיו בדילמות מוסריות הנוגעות לצבא ומלחמה ולסכסוך הישראלי-פלשתיני. בשנת 1984 יצר יחד עם אחיו התסריטאי בני ברבש את "מאחורי הסורגים", אחד הסרטים הבולטים והפופולריים של שנות ה- 80, שעסק בברית בין אסירים יהודיים לאסירים פוליטיים פלסטינים בבית כלא המנוהל על-ידי מפקד אכזר. בסרט כיכבו ארנון צדוק, מוחמד בכרי ואסי דיין, והוא נכלל בשנת 1984 ברשימת המועמדים לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

סרטים רבים בהם תמכה הקרן בעשור הזה עסקו, לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי, בסכסוך הישראלי-פלסטיני. על אלה נמנים "חמסין" (דני וקסמן, 1981), "גשר צר מאוד" (נסים דיין, 1985), "חיוך הגדי" (שמעון דותן, 1985), לפי ספרו של דוד גרוסמן, וכן "שדות ירוקים" (יצחק צפל ישורון, 1989), שהוא הסרט העלילתי הארוך הראשון שהתמודד, בזמן אמת, עם המציאות הפוליטית האלימה שכפתה האינתיפאדה.

שנות ה-80 הולידו שורה של יוצרים ייחודיים נוספים. מיכל בת אדם יצרה דרמות אינטימיות ואישיות דוגמת "על חבל דק" (1981); ינקול גולדווסר והתסריטאי חיים מרין יצרו את סרט השוד "מתחת לאף" (1982), שדמויותיו המזרחיות היוו אלטרנטיבה לייצוג הסטריאוטיפי שפרח בסרטי הבורקס של העשור הקודם; איתן גרין סיפר סיפורים קטנים ואנושיים ב"לנה" (1982) ו"עד סוף הלילה" (1985); רפי בוקאי בסגנון המושפע מתיאטרון האבסורד, תיאר את מסעם הקומי של חיילים מצרים במדבר סיני, רגע אחרי תום מלחמת ששת הימים ב"אוונטי פופולו" המופתי (1986), שהחל כפרויקט גמר בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב; רנן שור התרפק בקסם רב על מרד הנעורים ב"בלוז לחופש הגדול" (1987); חיים בוזגלו עסק במלחמת לבנון מזווית פנטסטית-מורבידית ב"עונת הדובדבנים" (1991); ואילו עמוס גוטמן, בוגר מגמת הקולנוע של "בית צבי", שב אל מלחמת העצמאות, הפעם מנקודת מבט מסויטת, מסוגננת וטראומטית, בסרטו הלא-מוערך-דיו, "חימו מלך ירושלים" (1987), לפי רומן מאת יורם קניוק. 

שנות התשעים

בתחילת שנות ה-90 הקולנוע הישראלי הסתגר בחלקו בגבולות העיר תל-אביב רבתי. בסופן הוא גילה את הפריפריה. מי שבישר במידה רבה את שתי המגמות הסותרות האלו היה שבי גביזון. בשנת 1990 יצר את "שורו", סרט פוסטמודרני, הזוי, מתוחכם ומסוגנן, בכיכובו של משה איבגי, שחשף את הפנים נטולי הזהות הלאומית של תל אביב. ההצלחה הקופתית של הסרט הובילה לגל של סרטים תל-אביביים, שרובם לא זכו להצלחה, אבל הצביעו על כמיהה עזה ל"נורמליות" נוסח אירופה. בין הסרטים הבולטים של אותו גל תל-אביבי: "סיפורי תל אביב" (נירית ירון ואיילת מנחמי, 1992), "אדי קינג" (גידי דר, 1992), "שירת הסירנה" (איתן פוקס, 1994) לפי רב המכר של עירית לינור, ו"קשר עיר" (יהונתן סגל, 1998). בד-בבד, החלו להופיע סרטים שביקשו לשוב אל שורשיה הגלותיים של הזהות הצברית: "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (אברהם הפנר, 1990), שהיה קינה לימיו הגדולים של התיאטרון היידי; "שחור" (שמואל הספרי, 1994), לפי תסריט של חנה אזולאי-הספרי, שהציב במרכזו נשיות מזרחית פריפריאלית כאנטי-תזה לשיח הגברי-ציוני-אשכנזי הדומיננטי; ו"ארץ חדשה" (אורנה בן-דור, 1994), שאת תסריטו כתב קובי ניב, שעסק בכישלון ההגירה לארץ המבוטחת, ישראל.

בשנת 1995 יצר שבי גביזון את "חולה אהבה בשיכון ג'", שעקר את איבגי מתוך תל אביב הפוסטמודרנית והטיל אותו לקריית ים הפרובינציאלית, סביבה שאז טרם נראתה על המסכים מתום עידן סרטי הבורקס בסוף שנות השבעים. שוב, בעקבות סרטו של גביזון הופיע גל סרטי פריפריה: "עפולה אקספרס" (1997) של ג'ולי שלז, "כיכר החלומות" (2000) של בני תורתי, "בית"ר פרובנס" (2000) של אורי ענבר, ועוד. סרטים אלה היו היפוכו המוחלט של גל סרטי תל-אביב וסיפרו סיפורים קטנים, אנושיים ומוקפדים תוך ויתור על אופנתיות. שמי זרחין יצר את "לילסדה" (1995), אחד מטובי הסרטים של העשור, ששילב בין קומדיה משפחתית אנושית ומרגשת וריאליזם פנטסטי החריג כל-כך בקולנוע הישראלי. סרט זה מיקם את זרחין כאחד המובילים והמצליחים שיוצרי הסרטים בישראל, עד היום. 

על רקע העשור הזה התבלטה בייחודה הטרילוגיה האפוקליפטית של אסי דיין שהיה בתחילת דרכו הבטחה של הקולנוע האמנותי והפך בשנות ה-80 לבמאי מסחרי. דיין חזר לתודעה ותפש את מקומו בשנת 1992 עם "החיים ע"פ אגפא", חזון תל-אביבי דחוס ומאיים בשחור לבן, המתריע על התדרדרות חברתית ודקדנטיות. הסרט הוכרז על-ידי מבקרים רבים כיצירת מופת של הקולנוע המקומי ואף זכה להצלחה קופתית מרשימה. דיין המשיך את הטרילוגיה שלו ב-1995 עם "שמיכה חשמלית ושמה משה", סרט שפרש את העלילות של שלוש דמויות משנה מתוך "אגפא". סרט זה היה מחוספס, בעל מבנה עלילתי משוחרר, שהוחמץ על-ידי מרבית המבקרים ולא זכה לאהדת קהל הצופים. ב-1998 השלים דיין את הטרילוגיה בסרטו "מר באום" המהווה מעין הספד מקאברי לדמות הצבר שהוא הפך, כמעט בעל כורחו, למייצג הקולנועי שלה. בסרט זה מגלם דיין עצמו את הגיבור המגלה שנותרו לו 92 דקות (זמן הסרט) לחיות. הודות לחריפותה וסגנונה הלא-שגרתי מתנוססת הטרילוגיה של אסי דיין כאחת היצירות הקולנועית החשובות שנוצרו בישראל.

שנות האלפיים

בשנות האלפיים, בעקבות מאבק ממושך של היוצרים, חוקקה הכנסת את "חוק הקולנוע" אשר הבטיח לראשונה הקצאה מסודרת ויציבה של סכומי כסף משמעותיים מתקציב המדינה להפקה של סרטים ישראלים. עד מהרה השינוי ניכר על מסכי הקולנוע. יותר סרטים הופקו מדי שנה והכמות הולידה איכות. קרן הקולנוע הישראלי חברה לגופים המשדרים ולגופים מסחריים כדוגמת "סרטי יונייטד קינג" כדי להחיות את תעשיית הקולנוע המקומית בשורה של הפקות מושקעות ומרתקות. זוהי התקופה בה שב הקולנוע הישראלי וזכה באהדת הקהל, ומספר הצופים השנתי בסרטים תוצרת הארץ חוצה עתה לא פעם את קו המיליון.

העשור הראשון והשני של המאה ה-21 מאופיינים בקולנוע רב-תרבותי ורב-קולי המעניק, לראשונה, ייצוג וביטוי למי שהודרו עד כה מגבולות הקולנוע הישראלי. דובר קוסאשווילי פתח את העשור ב-2001 עם "חתונה מאוחרת", סרט דובר גרוזינית שזונח מאחוריו את המציאות החברתית הישראלית, כדי לעסוק בתא משפחתי מסוים. גיבור הסרט, בגילומו של ליאור אשכנזי, מתלבט בין נאמנות לערכי המשפחה והמסורת לבין אהבתו לאישה (רונית אלקבץ). הסרט היה אחד משוברי הקופות הגדולים של העשור הקודם ובישר, למעשה, את תחייתו המחודשת של הקולנוע הישראלי. התא המשפחתי הנע בין יציבות וערעור עמד במרכז "כנפיים שבורות" (ניר ברגמן, 2002), שסיפר את סיפורה של משפחה חיפאית המנסה להתאושש ממותו המפתיע של הבעל והאב. בעקבותיו הגיעו סרטים נוספים שהציבו במרכזם משפחה שאינה מתפקדת, בדרך כלל סביב אובדנו או דעיכתו של האב. 

בתקופה זו ניתן להצביע על ריבוי סרטים שנעשו בידי נשים, רובן יוצרות צעירות שביימו את סרטיהן הראשונים ועסקו בסוגיות של התבגרות, זהות מינית וטראומה נשית. כאלה היו "אורחים לרגע" (מאיה קניג, 2010), "ברש" (מיכל ויניק, 2015), "לא פה, לא שם" (מייסלון חמוד, 2015), שהציב דימויים לא שגרתיים של נשים פלסטיניות צעירות המתגוררות בתל-אביב, ו"אפס ביחסי אנוש" (טליה לביא, 2013), קומדיה צבאית-נשית שעם כ-600 אלף צופים הפכה לאחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. 

העולם החרדי אף הוא נפתח בפני צופי הסרטים הישראליים, ואם בעבר ייצוגו אופיין במעשיות קריקטוריות (סרטי קוני-למל) או במבט חיצוני, שיפוטי ומתנשא לעיתים – עתה, המבט הנשלח אליו מגיע מבפנים. זו אחת הסיבות להצלחתו של "אושפיזין", סרטם של גידי דר ושולי רנד, מהשחקנים הבולטים של שנות ה-90 שחזר מאז בתשובה. רנד כתב את התסריט ואף הופיע בתפקיד הראשי. סיפורם של זוג חוזרים בתשובה עניים וחשוכי ילדים ש"בדרך נס" מצליחים לקיים את מצוות חג הסוכות הביא אל בתי הקולנוע קרוב ל-200 אלף צופים, וחולל מפנה בדרך שבה הוצגה הסביבה החרדית בקולנוע הישראלי. 

שנות האלפיים סיפקו לקולנוע הישראלי כמה מהצלחותיו הקופתיות והבינלאומיות הגדולות ביותר. אבי נשר, ששב ארצה לאחר שנים של יצירה בארה"ב, כבש מחדש את הקהל המקומי בסדרה של להיטים שהראשון בהם, "סוף העולם שמאלה" (2004), הביא לאולמות קרוב לחצי מיליון צופים, והפך לקלאסיקה עכשווית. "ביקור התזמורת" (2007) של ערן קולירין גרף פרסים בפסטיבל קאן וכן את פרסי השחקן (ששון גבאי) ותגלית השנה (קולירין) של האקדמיה האירופאית לקולנוע.

בשנים 2007-2009 הגיע הקולנוע הישראלי לשיא בהכרה הבינלאומית לה זכה מעולם. הדבר קרה בעיקר בזכות שלושה סרטים שעסקו בחוויית המלחמה והטראומה האישית של יוצרי הסרטים במלחמת לבנון על שלביה השונים – "בופור" של יוסף סידר (בתמיכת קרן רבינוביץ), "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ו"לבנון" של שמוליק מעוז. "בופור" ו"ואלס עם באשיר" זכו להיכלל, שנה אחר שנה, ברשימת חמשת הסרטים הזרים המועמדים לאוסקר האמריקאי. "ואלס עם באשיר" זכה בפרס "גלובוס הזהב" האמריקאי והיה מתחרה מוביל על פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, בעוד ש"לבנון" זכה בפרס החשוב ביותר שהקולנוע הישראלי עוטר בו אי-פעם – "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה. בעשור הבא ישוב מעוז ויזכה בפסטיבל ונציה בפרס הגדול של חבר השופטים על "פוקסטרוט" (2017).

ב"עג'מי" (2009) חברו הבמאי הישראלי ירון שני והבמאי הפלסטיני סכנדר קובטי, כדי לארוג סרט פשע רחב יריעה המתבסס על מציאות החיים בשכונת עג'מי היפואית. סרט זה, שרוב משתתפיו אינם שחקנים מקצועיים, זכה להצלחה מרשימה בקרב קהל הצופים, יהודים כערבים, זכה בציון לשבח בפסטיבל קאן ואף זיכה את ישראל במועמדות לאוסקר בשנה השלישית ברציפות.

העשור השני של המאה ה-21 ממשיך את הגיוון הנושאי וההצלחה האמנותית והמסחרית לה זוכה הקולנוע הישראלי. "הערת שוליים" (יוסף סידר, 2010) זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן והתברג לחמישיית המועמדים הסופיים לאוסקר הסרט הזר; "למלא את החלל" (רמה בורשטיין, 2011) סיפק מבט ייחודי, נשי, על החברה החרדית בלב-לבה של תל-אביב; ו"גט, המשפט של ויויאן אמסלם" (רונית ושלומי אלקבץ, 2013) חתם טרילוגיה משפחתית בעלת מקום משמעותי בנוף הקולנוע הישראלי העכשווי. קולות חדשים, מרתקים, פרצו במהלך העשור הזה: מני יעיש ("המשגיחים", "אבינו"), אלירן אליה ("מוטלים בספק"), מתן יאיר ("פיגומים"), יובל אדלר ("בית לחם"), לי גילת ("הקפות") ורוני קידר ("משפחה").

העשור הזה מזוהה גם עם אחד הפרויקטים השאפתניים והייחודיים בתולדות הקולנוע הישראלי: "טרילוגיה על אהבה" שיצר ירון שני בשיטת עבודה מרתקת שחוללה התבוננות קולנועית טהורה בסיטואציות תובעניות ואותנטיות. נכון לעתה, רק אחד מפרקי הטרילוגיה, "עיניים שלי" (2019), יצא להקרנות מסחריות. במקביל, אנו עדים ליצירתו של קולנוע שוליים המופק בתקציבים נמוכים ונשען על סכמות ז'אנריות דוגמת הדרמה הרומנטית "שניים בלילה" (ירון ברובינסקי ורועי ורנר, 2012) וסרט האימה הקומי ("בשר תותחים" של איתן גפני מ-2012). יוצרים עצמאיים נוספים ביימו דרמות מסע על חיפוש קיומי שגיבוריהן הם אנשים צעירים, מנוכרים, המזכירים את הפרוטגוניסטים של סרטי שנות ה-60 בקולנוע הישראלי. כאלה הם עידו פלוק ("אף פעם לא מאוחר מדי", 2011) ונוני גפן ("לא בתל-אביב", 2012).     

שנות האלפיים בקולנוע הישראלי מסתמנות כשנים של בניית זרם מרכזי, משמעותי ומובהק בקולנוע הישראלי, שמסביבו יכולים להיעשות סרטים בקשת רחבה של סגנונות ונושאים. זהו קולנוע שמייצג פתיחות, רב-תרבותיות, תעוזה חברתית ופוליטית ופריצות דרך אמנותיות. הקולנוע הישראלי משמיע קול ייחודי שמדבר אל לב שכבות רבות באוכלוסייה.

 

עריכה: שמוליק דובדבני

 

 תמונה: "הערת שוליים"  במאי: יוסף סידר