התחברות
English
הרשמה לניוזלטר
.V.O.D - סרטי הקרן בארכיון הסרטים הישראלי 🎞️ ניוזלטר יוני 2024📣

היסטוריה

"כוכב השחר" סרטו של עקיבא ברקין 1980

ראשיתה של היוזמה להקמת הקרן בשנת 1977 כאשר אנשי קולנוע ישראלים ובהם – יעוד לבנון, רנן שור, ג'אד נאמן, רם לוי, ניסים דיין, עוזי פרס ואחרים, הקימו קבוצה בשם "קי"ץ" (קולנוע ישראלי צעיר). במנשר שפרסמו נכתב בין היתר: "לצידה של תעשיית הקולנוע הישראלי הוותיק פועלים כבר מפיקים, במאים, צלמים ותסריטאים צעירים שכל כוונתם ליצור קולנוע אישי, אמנותי, משוחרר מלחצים מסחריים". עד אז, הקולנוע הישראלי מומן ברובו על ידי השקעות פרטיות ולקיחת סיכונים של יזמות פרטית. ב-28 במרץ 1978 אישרה הכנסת יוזמה משותפת של עדי אמוראי (מערך), אברהם שריר (ליכוד) ויהודה בן-מאיר (מפד"ל) - הקמתה של קרן ציבורית שמטרתה "לתמוך ולעודד הפקתם של סרטי איכות מקוריים ישראליים" (סעיף 2 לתקנון). הלגה קלר, אמיל (מילק) קנבל וברוך דינר התמנו ללקטורים הראשונים של הקרן.

שנות השמונים

בשנת 1980 יצאו למסכים הסרטים הראשונים שהופקו בעזרת "הקרן לעידוד סרטי איכות" – שמה הרשמי של הקרן דאז. סרטים אלה הכניסו רוח חדשה לקולנוע הישראלי, ועסקו בנושאים ובדמויות שכמעט ולא נראו עד אז על מסך הקולנוע המקומי.

הסרט הראשון שזכה לתמיכת הקרן היה "טרנזיט" (דני וקסמן, 1980), שהביא את סיפורו של גבר החש גלות מעיקה בישראל ורוקם תכניות לשוב אל גרמניה, ממנה נמלט מאימת הנאציזם. בהמשך הגיעו "אות קין" (אורי ברבש, 1982), שגיבורו הוא חייל מילואים המתקשה להתמודד עם המציאות החדשה אליה הוא נקלע עם שחרורו ממוסד לחולי נפש. היה זה סרט הביכורים של אורי ברבש, שהפך ליוצר מרכזי בקולנוע ובטלוויזיה הישראלים של העשורים הבאים. בשנת 1984 יצר יחד עם אחיו התסריטאי בני ברבש את "מאחורי הסורגים", שעסק בברית בין אסירים יהודיים לאסירים פוליטיים פלסטינים בבית כלא המנוהל על ידי מפקד אכזר. הסרט נכלל בשנת 1984 ברשימת המועמדים לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

סרטים רבים בהם תמכה הקרן בעשור הזה עסקו, לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי, בסכסוך הישראלי-פלסטיני. על אלה נמנים "חמסין" (דני וקסמן, 1981), "גשר צר מאוד" (נסים דיין, 1985), "חיוך הגדי" (שמעון דותן, 1985), לפי ספרו של דוד גרוסמן, וכן "שדות ירוקים" (יצחק צפל ישורון, 1989), שהוא הסרט העלילתי הארוך הראשון שהתמודד, בזמן אמת, עם האינתיפאדה.

שנות ה-80 הולידו שורה של יוצרים ייחודיים נוספים. מיכל בת אדם יצרה דרמות אינטימיות ואישיות דוגמת "על חבל דק" (1981), ינקול גולדווסר והתסריטאי חיים מרין יצרו את סרט השוד "מתחת לאף" (1982), איתן גרין סיפר סיפורים אנושיים אינטימיים ב"לנה" (1982) ו"עד סוף הלילה" (1985); רפי בוקאי בסגנון המושפע מתיאטרון האבסורד, תיאר את מסעם הקומי של חיילים מצרים במדבר סיני, רגע אחרי תום מלחמת ששת הימים ב"אוונטי פופולו" (1986), שהחל כפרויקט גמר בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב; רנן שור התרפק בקסם רב על מרד הנעורים ב"בלוז לחופש הגדול" (1987) חיים בוזגלו עסק במלחמת לבנון מזווית פנטסטית-מורבידית ב"עונת הדובדבנים" (1991) ואילו עמוס גוטמן, בוגר מגמת הקולנוע של "בית צבי", שב אל מלחמת העצמאות, הפעם מנקודת מבט מסויטת, מסוגננת וטראומטית, בסרטו "חימו מלך ירושלים" ,(1987) לפי רומן מאת יורם קניוק.

שנות התשעים

בתחילת שנות ה-90 הקולנוע הישראלי הסתגר בחלקו בגבולות העיר תל אביב רבתי. ואילו בסופן הוא התמקד בפריפריה. בשנת 1990 יצר שבי גביזון את "שורו", סרט פוסטמודרני, הזוי, מתוחכם ומסוגנן, שחשף את הפנים נטולי הזהות הלאומית של תל אביב. לאחריו החל גל של סרטים תל אביביים, שחלקם לא זכו להצלחה, אבל הצביעו על כמיהה עזה ל"נורמליות" נוסח אירופה. בין הסרטים הבולטים של אותו גל: "סיפורי תל אביב" (נירית ירון ואיילת מנחמי, 1992), "אדי קינג" (גידי דר, 1992), "שירת הסירנה" (איתן פוקס, 1994) לפי רב המכר של עירית לינור, ו"קשר עיר" (יהונתן סגל, 1998). בד בבד, החלו להופיע סרטים שביקשו לשוב אל שורשיה הגלותיים של הזהות הצברית: "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (אברהם הפנר, 1990), שהיה קינה לימיו הגדולים של התיאטרון היידי; "שחור" (שמואל הספרי, 1994), לפי תסריט של חנה אזולאי-הספרי, שהציב במרכזו נשיות מזרחית כאנטי-תזה לשיח הגברי-ציוני-אשכנזי הדומיננטי; ו"ארץ חדשה" (אורנה בן-דור, 1994), שאת תסריטו כתב קובי ניב, שעסק בכישלון ההגירה לארץ המובטחת.

בשנת 1995 יצר שבי גביזון את "חולה אהבה בשיכון ג'", שהתרחש בקריית ים, סביבה שלא מספיק נראתה על המסכים מתום עידן סרטי הבורקס בסוף שנות השבעים. לאחריו הופיע גל סרטי פריפריה: "עפולה אקספרס" (1997) של ג'ולי שלז, "כיכר החלומות" (2000) של בני תורתי ועוד. סרטים אלה היו היפוכו המוחלט של גל סרטי תל אביב וסיפרו סיפורים אנושיים ואישיים. שמי זרחין יצר את "לילסדה" (1995), ששילב בין קומדיה משפחתית מרגשת וריאליזם פנטסטי החריג בקולנוע הישראלי.

על רקע העשור הזה התבלטה בייחודה הטרילוגיה האפוקליפטית של אסי דיין. הסרטים - "החיים ע"פ אגפא" (1992), חזון תל אביבי דחוס ומאיים בשחור לבן, המתריע על התדרדרות חברתית; "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1995), עם דמויות מתוך הסרט הראשון; ו"מר באום" (1998) המהווה מעין הספד מקאברי לדמות הצבר. בסרט זה מגלם דיין עצמו את הגיבור המגלה שנותרו לו 92 דקות (זמן הסרט) לחיות.

בשנת 1999 השתנה שם הקרן מ"הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי" ל"קרן הקולנוע הישראלי". השינוי נעשה בעקבות התפישה כי הקולנוע הישראלי מהווה כלי ביטוי אמנותי חשוב עבור כלל היוצרים וכלל הצופים בישראל. בקביעת עמדה זו, הקרן בקשה למצב את עצמה כבית של הקולנוע הישראלי העלילתי.

שנות האלפיים

בשנות האלפיים, בעקבות מאבק ממושך, חוקקה הכנסת את "חוק הקולנוע" אשר הבטיח לראשונה הקצאה מסודרת ויציבה של סכומי כסף משמעותיים להפקה של סרטים ישראליים. עד מהרה השינוי ניכר על מסכי הקולנוע. יותר סרטים הופקו מדי שנה. קרן הקולנוע הישראלי חברה לגופים המשדרים ולגופים מסחריים כדי להחיות את תעשיית הקולנוע המקומית בשורה של הפקות מושקעות ומרתקות. זוהי התקופה בה שב הקולנוע הישראלי וזכה באהדת הקהל, ומספר הצופים השנתי בסרטים תוצרת הארץ חצה לא פעם את קו המיליון.

העשור הראשון והשני של המאה ה-21 מאופיינים בקולנוע רב תרבותי ורב קולי המעניק, לראשונה, ייצוג וביטוי למי שמיעטו להופיע עד כה בקולנוע הישראלי. דובר קוסאשווילי פתח את העשור ב-2001 עם "חתונה מאוחרת", סרט דובר גיאורגית שזונח מאחוריו את המציאות החברתית הישראלית, כדי לעסוק בתא משפחתי מסוים. גיבור הסרט, בגילומו של ליאור אשכנזי, מתלבט בין נאמנות לערכי המשפחה והמסורת לבין אהבתו לאישה (רונית אלקבץ). הסרט היה אחד משוברי הקופות הגדולים של העשור הקודם ובישר, למעשה, את תחייתו המחודשת של הקולנוע הישראלי. התא המשפחתי הנע בין יציבות וערעור עמד גם במרכז "כנפיים שבורות" (ניר ברגמן, 2002), שסיפר את סיפורה של משפחה חיפאית המנסה להתאושש ממותו המפתיע של הבעל והאב. בעקבותיו הגיעו סרטים נוספים שהציבו במרכזם משפחה שאינה מתפקדת, בדרך כלל סביב אובדנו או דעיכתו של האב.

העולם החרדי אף הוא נפתח בפני צופי הסרטים הישראליים, ואם בעבר ייצוגו אופיין במבט חיצוני, עתה, המבט הנשלח אליו מגיע מבפנים. זו אחת הסיבות להצלחתו של "האושפיזין" (2004), סרטם של גידי דר ושולי רנד, מהשחקנים הבולטים של שנות ה-90. רנד כתב את התסריט ואף הופיע בתפקיד הראשי. סיפורם של זוג חוזרים בתשובה עניים וחשוכי ילדים שבדרך נס מצליחים לקיים את מצוות חג הסוכות, הביא אל בתי הקולנוע קרוב ל-200 אלף צופים, וחולל מפנה בדרך שבה הוצגה הסביבה החרדית בקולנוע הישראלי.

שנות האלפיים סיפקו לקולנוע הישראלי כמה מהצלחותיו הקופתיות והבינלאומיות הגדולות ביותר. אבי נשר, ששב ארצה לאחר שנים של יצירה בארה"ב, כבש מחדש את הקהל המקומי בסדרה של להיטים שהראשון בהם, "סוף העולם שמאלה" (2004) הביא לאולמות קרוב לחצי מיליון צופים, והפך לקלאסיקה עכשווית. "ביקור התזמורת" (2007) של ערן קולירין גרף פרסים בפסטיבל קאן וכן את פרסי השחקן (ששון גבאי) ותגלית השנה (קולירין) של האקדמיה האירופאית לקולנוע.

בשנים אלה הגיע הקולנוע הישראלי להכרה בינלאומית חסרת תקדים. "ואלס עם באשיר" (2008) של ארי פולמן ו"לבנון" (2009) של שמוליק מעוז עסקו בחוויית המלחמה והטראומה האישית של יוצרי הסרטים במלחמת לבנון.  "ואלס עם באשיר" נכלל ברשימת חמשת הסרטים הזרים המועמדים לאוסקר האמריקאי, זכה בפרס "גלובוס הזהב" האמריקאי והיה מתחרה מוביל על פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, בעוד ש"לבנון" זכה בפרס החשוב ביותר שהקולנוע הישראלי עוטר בו אי-פעם – "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה.

 ב"עג'מי" (2009) חברו הבמאים ירון שני וסכנדר קובטי, כדי לארוג סרט פשע רחב יריעה המתבסס על מציאות החיים בשכונת עג'מי היפואית. סרט זה, שרוב משתתפיו אינם שחקנים מקצועיים, זכה להצלחה מרשימה בקרב קהל הצופים, יהודים כערבים, זכה בציון לשבח בפסטיבל קאן ואף זיכה את ישראל במועמדות לאוסקר בשנה השלישית ברציפות.

העשור השני של המאה ה-21 המשיך את הגיוון הנושאי וההצלחה האמנותית והמסחרית לה זוכה הקולנוע הישראלי. בעשור זה פרצו סרטים שנעשו בידי נשים, רובן יוצרות צעירות שביימו את סרטיהן הראשונים ועסקו בסוגיות של התבגרות, זהות מינית וטראומה. כאלה היו "אורחים לרגע" (מאיה קניג, 2010), "ברש" (מיכל ויניק, 2015), "לא פה, לא שם" (מייסלון חמוד, 2016), שהציב דימויים לא שגרתיים של נשים פלסטיניות צעירות המתגוררות בתל אביב ו"אפס ביחסי אנוש" (טליה לביא, 2013), קומדיה צבאית שהפכה לאחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע הישראלי.

"הערת שוליים" (יוסף סידר, 2011) זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן והתברג גם הוא לחמישיית המועמדים הסופיים לאוסקר הסרט הזר;  "למלא את החלל " (רמה בורשטיין, 2012) סיפק מבט ייחודי, נשי, על החברה החרדית בלב-לבה של תל אביב; ו"גט, המשפט של ויויאן אמסלם" (רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, 2014) חתם טרילוגיה משפחתית עזה בעלת מקום משמעותי בנוף הקולנוע הישראלי העכשווי.

קולות חדשים, מרתקים, פרצו במהלך העשור הזה: מני יעיש ("המשגיחים" 2012, "אבינו" 2016), יעל קיים ("ההר" 2015), אלירן אליה ("מוטלים בספק" 2017), מתן יאיר ("פיגומים" 2017), יובל אדלר ("בית לחם" 2013), שאדי סרור ("אוויר קדוש" 2017), רוני קידר ("משפחה" 2017) ועוד.

העשור מזוהה מצד אחד עם פרויקטים שאפתניים וייחודיים בתולדות הקולנוע הישראלי": טרילוגיה על אהבה" ("עירום", "עיניים שלי", "לידה" 2018-9) שיצר ירון שני בשיטת עבודה של  התבוננות קולנועית טהורה בסיטואציות תובעניות ואותנטיות, וסרטו השני ורחב היריעה של שמוליק מעוז, "פוקסטרוט" (2017). במקביל, נוצרו גם סרטים בולטים שהתאפיינו בהפקה דלת תקציב, כגון "לא בתל אביב" (2012) של נוני גפן.

אחד הסרטים המצליחים של העשור היה "מכתוב" (2017) של עודד רז, חנן סביון וגיא עמיר, קומדיה שעסקה בצמד עבריינים ירושלמים המנסים לשקם את דרכיהם.

 

העשור החמישי 

הקולנוע הישראלי העכשווי הוא חד, חכם, רב גוני ואקספרסיבי. הבמאיות והבמאים הישראלים מציגים את סרטיהם בפסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם, זוכים בפרסים המובילים ומשפיעים על דמותו של הקולנוע הבינלאומי.

יוצרים בשלים בעלי נפח יצירה משמעותי ממשיכים להפיק את סרטיהם ולרענן את שפת הקולנוע. כאלה הם, בין השאר, נדב לפיד ("הברך" 2021), עמוס גיתאי ("לילה בחיפה" 2020) וערן קולירין ("ויהי בוקר" 2021).

מיכל ויניק ויונה רוזנקיאר הציגו כל אחד את הסרט השני שלו - "ולריה מתחתנת" (2022) עסק באחיות מאוקראינה המגיעות לישראל על מנת להינשא לגברים ישראלים; ו"הדרך לאילת" (2022) במסע פיוס בן אב ובנו מן הקיבוץ הצפוני ממנו הם יוצאים ועד לאילת.

לצד אלו, סרטי הביכורים המגוונים של השנים האחרונות מעידים על השכלול הבלתי פוסק של היוצרים בסגנון הקולנועי. ביניהם: "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג (2020) "אסיה" של רותי פרי בר (2020), "סינמה סבאיא" של אורית פוקס רותם (2021), "בתולים" של מאור זגורי (2022) ו"קריוקי" של משה רוזנטל (2022).

הסרטים הישראליים ממשיכים להשפיע על השיח התרבותי והחברתי בישראל מחד, ומנגד נערכות ההקרנות הבינלאומיות שלהם בפסטיבלים המובילים: קאן, ברלין, ונציה, טרייבקה, סאנדנס, ניו יורק, טורונטו, טאלין ועוד ועוד.

 

מנהלי קרן הקולנוע הישראלי לאורך השנים הם אנשי קולנוע מוערכים, שהגיעו לתפקיד ניהול הקרן מתחום ההפקה או מן העשייה הציבורית בתחום, עם הבנה עמוקה של צרכי היוצרים ועם חזון ומחויבות לגבי עתיד הקולנוע הישראלי. בשנת 2022 מונתה ד"ר נועה רגב לתפקיד מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי לאחר כעשור בו כיהנה כמנכ"ל פסטיבל הקולנוע ירושלים וסינמטק ירושלים – ארכיון ישראלי לסרטים.

 

קרן הקולנוע הישראלי היום היא הגוף המוביל בתעשיית הקולנוע הישראלי. הקרן מנהיגה  את העשייה הקולנועית הישראלית בכל ההיבטים – רעננות השפה הקולנועית, פיתוח תסריטים, תקציבי הפקה, שיווק, קשרים בינלאומיים והשפעה על אמנות הקולנוע בארץ.

 

מנהלי הקרן לאורך השנים:

ברוך דינר   1979-1989

נילי המאירי   1989-1995

נפתלי אלטר   1995-1998

כתריאל שחורי    1999-2019

ליסה שילוח-עוזרד    2019-2021

ד"ר נועה רגב - 2022